ספורי מטופלים .ההתלבטות

המון זמן לא כתבתי בבלוג הזה.חשבתי שאף אחד לא רואה ,אף אחד לא קורא...
הבנתי פתאום שאפשר ורצוי לכתוב.אפילו בשבילי .כי אני מתגעגעת לכתיבה.
אני מהרהרת על תהליך הכתיבה ולמה הוא לא קל.כלל לא קל.
אנחנו חושבים הרבה יותר מהר ממה שאנחנו כותבים ,ואני כותבת לאט במקלדת.
ההאטה הזאת מעצבנת לעתים ,אבל עושה משהו.אולי עוזרת למתן,אולי גורמת למחשבה הבאה לעמוד בתור המחשבות המשתוקקות להכתב וכך מבלי משים המחשבה הכי מכובדת דוחקת את הקודמת ומתמקמת לה.

מדי פעם אני רוצה לכתוב על המטופלים שלי. ועל הטיפול.(בעילום שם כמובן). מדי פעם אני רוצה לספר לכל המהססים איזה דרך מרתקת ניתן לעשןת ביחד עם המטפל ולהגיד תנסה גם אתה! אתה לא לבד בעולם .אפשר לחשוב ולהתלבט ביחד.
לו יכולתי לספר על טיפולים שערכתי היית לומד משהו בעקיפין על עצמך,או מעז לפנות...
אבל אני מהססת.לא לחשוף.לא לגלות טפח.יש אמון וסודיות בתהליך. הארץ קטנה ,כולם מכירים ,ואם ינחשו?
יש לי קולגות שכותבים ספרים .יש לי מטופלים שמוכנים שאכתוב עליהם ,כמובן אחרי שיקראו מה כתבתי ויאשרו לפרסם
כמובן בשמות ופרטים בדויים.
ואני עדיין מהססת
מה תאמרו לי? שלחו לי תשובות ואדע

המפגש הראשון

המטופלת נכנסת בפעם הראשונה . הנה צלצול בדלת.
שני לבבות דופקים חזק משני צידי הדלת.התרגשות.
מי תגיע?איך נראית? כמו שתיארתי לעצמי בשיחת הטלפון?

לפני מספר חודשים הופתעתי לראות בחורה כבת 40. בטלפון נשמעה בת 25 ונראית בת 30. היום כבר אי אפשר לדעת...
שתינו מתבוננות זו בזו. היי, היא אומרת את נשמעת כל כך צעירה בטלפון...
גם את .אני מחייכת.
ומה תשתי קפה? משהו קר או חם?
הכנסי לחדר והרגישי כמו בבית, אני אומרת. וכך מתחיל המפגש הראשון...

הקשר הראשוני

בכל פעם כשמצלצל מישהו חדש לקליניקה אני מתרגשת. התחושה מזכירה את ההתרגשות הכרוכה בפתיחת מתנה. מי זה? מה קורה אתו? מה הוא יספר?
אני סקרנית.

לעתים אני יכולה כבר לפי הקול להרגיש את האדם שמולי. האם עצוב. כועס?ממורמר? טרוד? חרד?
ומיד חושבת לעצמי, האם אוכל לסייע? האם הנושא בתחומי העזרה שאני אמורה להגיש או שעלי להפנות אותו למומחה אחר?
האם יהיה קשר טוב?

בדרך כלל התשובה לעצמי היא חיובית. הקול הפנימי של המטפל המנוסה כבר יודע לזהות. וכבר קובעים פגישה.

פגישה ראשונה להכיר ללמוד זה את זה ,לקוות שתהיה כימיה.בלי כימיה טובה, אני חשה, לא יצלח הטיפול